"יש לך יותר זמן פנוי מרוב הנשים"

"יש לך מלא זמן פנוי, את לא עובדת ולך קל יותר".

נעים מאוד אני שי זהבי, אמא במשרה מלאה ל 3 ילדים די קטנים, מקסימים ואהובים שלא אהבו לישון אף פעם, תמיד קינאתי בחברות שלי שסיפרו, שהילד שלהן ישן לילה שלם בגין 4 חודשים, אצלי זה לא קרה!

גם לא בגיל שנה וחצי.

אולי בעצם אני צריכה להגיד תודה שיותר קל לי לרדת במשקל, בגלל שאני רצה אחריהם כל היום. מי שיש לו תאומים בטח יבין אותי- בזמן שהלבשתי ילדה אחת, השניה בורחה ועד שהצלחתי להשיג אותה (כי זה תמיד איכשהו הופך לתחרות ריצה) אז השניה הספיקה להוריד את הבגדים, בטענה שבא לה שמלה, ואם זה זמן של ארוחת צהריים, אז כמובן שכל הבית אוכל איתם ואני מוצאת שאריות של אורז בפינת אוכל, בפינת המשחקים, מצאתי גם כמה בשירותים ואת השאר הוצאתי מהשיער שלי, אחרי שקיבלתי כדור בראש מרוי שכל היום משחק כדורגל בסלון, והכי מצב של תסכול, אבל תסכול מצחיק, שהילדים שלי מדברים ביניהם סינית ואני פשוט לא מבינה מילה ממה שהם אומרים וכשאני מבקשת מאחד מהם לתרגם לי, אני כבר לא יודעת אם להאמין לתרגום או שבעצם הם בכלל מתכננים את זמן ההגעה שלהם למיטה שלנו, עד למצב שאני ישנה על הקצה וערן מתכסה עם התווית של השמיכה 🙂

אבל איך אומרים? ילדים זה שמחה

קשה אבל שווה הכל. אני מעכשיו מעודדת אותם להתחתן כמה שיותר מהר ולפתח עצמאות 🙂

אנחנו גרים בסין, רחוק מאמא, סבתא וסבא שיכולים לעזור לי בכל זמן שארצה.

"אמא מה את עושה היום?"

זה היה המשפט הקבוע שלי! אמא שלי כבר הייתה מבינה לבד שאני צריכה אותה

"כלום מאמי, אני באה אלייך"

למרות שבעצם היא כבר קבעה עם חברה משבוע שעבר.

זאת אמא שלי, הכוח שלי, האור שלי והפיה הפרטית שלי, תמיד לעזרתי, תמיד לצידי, גם אם היא קבעה משהו היא תבטל הכל בשבילי.

אני כל החיים אומרת לעצמי, הלוואי שאוכל להיות כמוה, לעזור לילדים שלי בכל שעה של היום ובכל זמן שיבקשו.

בבית, אני לומדת סינית בכל שעה פנויה של היום, מדביקה פתקיות על כל פיסת ארון פנויה, מנסה לתרגל, אבל בינתיים אני עוד מבקשת מרוי שיעזור לי שאני בסופר ואין לי מושג איך לבקש שקית, עושה אימונים אישיים לכמה בנות ישראליות, מבשלת, מנקה, מקפלת, שוטפת כלים, מה שכולנו עושים בעצם, למרות שיש לי עוזרת בבית שאחראית על הנקיון, כנראה שהצד המרוקאי משתלט עליי ואני חייבת לעבור אחריה כי אין מה לעשות אף אחד לא ינקה בדיוק כמו שאני אוהבת.

הרבה שואלים אותי לסדר היום שלי ואיך אפשר להכניס בתוך סדר היום המשוגע הזה גם אימונים ולמי בכלל יש כוח? אני רוצה להוכיח לכם שיש זמן, תמיד, רק אם נרצה ונתאמץ קצת.

הייתי בהרבה מצבים שישבתי על הספה עם הקפה באמצע סדרה שאני לא מצליחה להפסיק לראות ואמרתי לעצמי "מה אימון עכשיו? אין לי כוח, אולי היום חופש" ואז התחילה המלחמה בין הראש לגוף, ממש הרגשתי כאילו השטן יושב על צד אחד של הכתף והמלאך מהצד שני, איכשהו תמיד המלאך ניצח, או שבעצם זאת אני שגברתי על הראש שלי והכרחתי את עצמי לקום מהספה ולא להתעצל, ירדתי לאימון, רצתי וניקיתי את הראש, ובכל פעם כזאת חזרתי אדם חדש והתחושה היתה עילאית, הצלחתי לנצח את עצמי ולא נשברתי, לא ויתרתי לעצמי גם שהיה קצת קשה או שסתם לא היה לי כוח, היה שווה את זה ללא ספק.

שיתוף פוסט זה

Share on facebook
Share on google
Share on twitter
Share on linkedin
Share on pinterest
Share on print
Share on email