יומן מסע

אחרי 5 חודשים מפרכים, בניית מותג חדש (בקרוב אגלה לכם הכל),

עבודה מסביב לשעון ובעיקר געגוע עצום- הגענו לישראל.

אין על ישראל, הבית, המקום החם והמוכר.

הציפייה של הילדים תמיד מדהימה אותי- אמא מתי נוסעים כבר? שאלה קבועה.

כמה הם מרגישים פה בבית, למרות שאת רוב שנותיהם העבירו בסין, מרגישים שייכים,

מרגישים הכי בבית בעולם (סליחה אל על, שהעתקתי לכם את הסלוגן).

הטיסה לארץ תמיד מלווה בהתרגשות גדולה, הירידה מהמטוס, ההליכה לכיוון המזוודות

והמזוזה הגדולה בכניסה.

מתלהבת אה? ככה זה שגרים בחו"ל, מתרגשים מהדברים הכי קטנים ופשוטים.

אז הגענו, השארתי את הילדים בידיים הכי טובות שיש (אמא שלי כמובן)

ונסענו עם חברים לאיביזה- פעם ראשונה באיביזה וללא ספק לא האחרונה!

בשנים האחרונות שמענו המלצות רבות על איביזה והחלטנו לנסות את הקונספט בעצמנו.

באנו בהרכב של קבוצה כדורגל ועוד 5 שחקני ספסל.

בינינו, כולם היו ראויים להרכב אז שינינו את החוקים וההרכב הפותח הכיל 16 שחקנים.

איזה מקום! איזה וייב! איזו אוירה!

האנשים, המסיבות, האוכל ובעיקר החברה שבאנו איתה.

לא יכלנו לבקש צוות מושלם מזה.

אבל איזו התרופפות משמעת, מה לא היה לי בטיול הזה-

שתייה (כן חברים, אלכוהול לא הכי מרזה)

אוכל מכל הבא ליד, חטיפים ומתוקים וזירו בכמויות שלא מביישת את המפעל של קוקה קולה.

חברים שלי לא הפסיקו לצלם אותי בסרטונים "מפלילים" בטענה שאני צריכה להראות לעולם מה אני אוכלת,

אז כן, אני מודה כאן קבל עם ועדה- גם אני יכולה ליפול.

ואתם יודעים מה, אני לא קוראת לזה ליפול, זה הכיף לפעמים להתפרק ולהנות

ולא לחשוב על מה כמה ולמה.

מה שחשוב זה שנהנתי מכל רגע, לא עצרתי את עצמי

ואחרי שבוע שלם של כיף וחוסר משמעת חוזרים לתלם.

ואין כמו לחזור לשגרה.

שיהיה לכולנו שבוע טוב מלא באהבת חינם.

שיתוף פוסט זה

Share on facebook
Share on google
Share on twitter
Share on linkedin
Share on pinterest
Share on print
Share on email